מבואר בגמרא (כתובות סה:) ופסקו הרמב"ם (הל' אישות יב, יד) והשו"ע (אה"ע עא, א), שחייב האב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש.
חיוב זה אינו מדין צדקה גרידא, אלא תקנת חכמים מיוחדת (תקנת אושא), וכפו אותו חכמים כדרך שכופים על המצוות, ויש אומרים שזהו חלק מתנאי הכתובה.
דין זה הוא חלוט ואינו תלוי באמידותו של האב. גם עני שבישראל חייב לזון את ילדיו הקטנים עד גיל שש, ואין בית הדין פוטר אותו מחמת דוחקו.
מגיל שש ואילך, חיוב המזונות אינו תקנה חלוטה כבקטני קטנים, אלא הוא מדין צדקה. כמבואר ביו"ד סימן רנ"א לגבי סדרי קדימה בצדקה, שקרוביו קודמים לכל אדם.
כיוון שהחיוב הוא מדין צדקה, הוא מותנה בשני תנאים מצטברים: אמידות האב ("אמיד") וצורך הילדים ("אינם אמודים").
| מצב האב | מצב הילדים | פסק הדין |
|---|---|---|
| אינו אמוד | אינם אמודים | פטור |
| אינו אמוד | אמודים (יש להם נכסים) | פטור |
| אמוד (עשיר) | אמודים | פטור |
| אמוד | אינם אמודים | חייב (מדין צדקה) |
פסק הרמב"ם (אישות כא, יז): "אחר שש שנים יש לאב לומר - אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו". [*]
החלקת מחוקק באר שהאב יכול להתנות את מתן הצדקה בכך שהבן יהיה אצלו כדי שיוכל לחנכו לתורה ולמצוות. כאשר הבן מסרב בלא טענה מוצדקת, פוקע חיוב הצדקה המיוחד של האב כלפיו.
בבתי הדין הרבניים כיום, ובראשם בשיטתו המנומקת של הגאון הרב מאיר כהנא שליט"א (אב"ד אשקלון), הגישה היא "איזון משאבים הלכתי" בשילוב תקנת הרבנות הראשית תש"ד.
לפי פירוש החלקת מחוקק, נשאלת שאלת הגאון הרב דיכובסקי שליט"א: וכי אם עני הוא "חוצפן", האם פוקע ממנו דין צדקה? הרי מצוות צדקה חלה גם כלפי עניים שאינם הגונים.
אלא נראה לבאר בביאור נפלא, שחיוב מזונות הילדים מדין צדקה יסודו ב"אומדנא" של חכמים שירדו לסוף דעתו של האב. חכמים הבינו שנוח לו לאדם לתת את צדקתו לבניו קודם לאחרים. אולם, כאשר הבן מורד באביו ומסרב לשהות במחיצתו, פוקעת אותה "סמיכות דעת" של האב. אין אדם רוצה להעניק "צדקה מרצון" למי שמבזה אותו או מורד בו.
וזהו החילוק בין בן לבת: בבת פסק השו"ע שהיא אצל אמה לעולם, ולכן גם אם אינה אצל אביה אינה נקראת מורדת, שהרי כך הוא הדין, ולכן סמיכות דעתו של האב קיימת וחייב לזונה. אך אם מתחצפת במישרין (כפי שדן ביביע אומר ח"ח אה"ע כב), גם בבת פטרינן לאב, שאין לך פגיעה בסמיכות דעת גדולה מזו.