א. יסוד חיוב אדם המזיק - "אדם מועד לעולם"

המקור היסודי בדיני אדם המזיק מובא במשנה ובגמרא במסכת בבא קמא (דף כו, ע"א): "אדם מועד לעולם – בין ער בין ישן... הזיק, משלם מן המיטב". וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א, הלכה יא) ובשולחן ערוך (חושן משפט, סימן שעח, סעיף א'):

לפי יסוד זה, לכאורה היה מקום לומר שאפילו אם החולה לא התכוון להזיק ולא ידע במדויק את עוצמת סכנת ההדבקה, כיוון שאדם מועד לעולם והזיק את חברו בהעברת הנגיף – יהא חייב בתשלומי הנזק. אולם, כאשר נבחן את אופי הנזק של נגיף או מחלה מדבקת, ניוכח כי קיימים גדרים הלכתיים מיוחדים הפוטרים אותו מחיוב זה, כפי שיבואר להלן.

ב. גדר היזק שאינו ניכר וטעם תקנת חכמים

סוגיה מרכזית בדיני נזיקין היא סוגיית **"היזק שאינו ניכר"**. בגמרא במסכת גיטין (דף נב, ע"ב) מבואר הדין במטמא, במדמע (מערב תרומה בחולין) ובמנסך יין לעבודה זרה. במקרים אלו, החפץ או הנכס אינו משנה את מראהו החיצוני, אך ערכו נפגע או נאסר בשימוש.

דין זה הוכרע בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן שפה, סעיף א'):

נגיף הקורונה או כל וירוס ומחלה מדבקת הנכנסים לגוף האדם – הינם בגדר **"היזק שאינו ניכר"** מובהק. בשעת ההדבקה, בעת שהמדביק מדבר עם חברו, אין שום רושם, פצע או שינוי גשמי הניכר בעין בגופו של הנדבק. הנגיף הוא מיקרוסקופי ובלתי נראה, ורק לאחר ימי דגירה מתפתחים תסמיני המחלה. לפיכך, מדאורייתא היזק זה פטור!

ג. החילוק בין מתכוון להזיק (מזיד) לבין שוגג בהיזק שאינו ניכר

לאור הגדרת ההדבקה כהיזק שאינו ניכר, מגיע החילוק הדרמטי שנפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן שפה סעיף א'):

**נמצאנו למדים היסוד דלהלן:**

• •
  אם חולה הקורונה התכוון להזיק במזיד: כגון שדעתו הייתה לרעה במכוון להדביק את חברו ולגרום לו למחלה – הרי שחכמים קנסו מזיד בהיזק שאינו ניכר, ויהיה חייב לשלם לו כפי דיני חובל ומזיק המבוארים בשו"ע חושן משפט (סימנים תיט ותכ).
• •
  אם חולה הקורונה לא התכוון להזיק (שוגג / פושע בדרגת רשלנות): כגון שלא עטה מסכה מתוך זלזול, עצלות, אי-נוחות או חוסר תשומת לב – אף שנהג שלא כהוגן ועבר על אזהרות המומחים והוראות ההלכה, מכל מקום כיוון שלא התכוון להזיק במזיד, **הרי הוא פטור מתשלומי נזק בדיני אדם**, מכיוון שחכמים לא קנסו בשוגג בהיזק שאינו ניכר!

ד. חמישה דברים בחובל והגדרת ההדבקה כ"גרמא בנזיקין"

גם אם נבוא לדון מצד דין **"חובל בחברו"**, הנה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תיט סעיף א, וסימן תכ סעיף א) נפסק שחייב החובל בחברו בחמישה דברים: **נזק, צער, רפואה, שבת ובושת**.

אולם, חמישה דברים אלו נאמרו אך ורק כאשר האדם חובל בגופו של חברו **במעשה בידיים ישיר** (כגון המכה את חברו באגרוף, בסכין או באבן). לעומת זאת, אדם המדבר עם חברו ופולט הבל פה או נתז רוק שבו מצוי נגיף, אין זו חבלה ישירה בידיים, אלא **"גרמא בנזיקין"** (גרימת נזק עקפה).

הכלל הנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן שפו, סעיף א') קובע:

בנדון דידן, ההדבקה נעשית על ידי יציאת נגיפים לאוויר והתקבלותם בגופו של הנדבר לאחר זמן, דרך מערכת הנשימה והתפתחות ביולוגית של המחלה בגוף. תהליך זה מוגדר הלכתית כגרמא מובהק, ועל כן אינו מחייב בתשלומי חבלות בדיני אדם.

ה. ספק בזהות המדביק והכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"

ועוד יתר על כן יש לומר בנדון דידן, דברוב כהאי גוונא, **הנדבק אינו יודע בוודאות מוחלטת שהוא נדבק דווקא מאותו חולה שדיבר עמו ללא מסכה!**

שהרי נגיף הקורונה ומחלות מדבקות כיוצא בהן עוברים באוויר במרחבים ציבוריים, בחנויות, בתחבורה ציבורית, בבתי כנסת או מנשאים תסמיניים ושאינם תסמיניים אחרים. יתכן מאוד שהנדבק נחשף לנגיף מאדם אחר לגמרי מבלי שתרגיש בדבר.

קיימא לן בכללי הדין והראיות במשפט העברי, שאין התובע (הניזק) יכול להוציא ממון מהנתבע (המזיק) אלא בראיה ברורה וברורה שהלה הוא זה שהזיקו, כמבואר בגמרא במסכת בבא קמא (דף מו, ע"א):

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן רחצ סעיף א, וסימן שצה סעיף א, וסימן עה סעיף א). בהיעדר הוכחה רפואית-עובדתית מוחלטת (כגון ריצוף גנטי נדיר וחד-משמעי הפוסל כל אפשרות אחרת), הטענה נותרת בגדר ספק, ועל כן אין להוציא ממון מספק.