כחלק מהליך פירוק השותפות וחלוקת הרכוש הנוהג בין בני זוג בהליכי גירושין, כאשר ישנה דירה בבעלות הזוג, מוטל על הצדדים לפרק את השותפות שביניהם בדירה – הן על ידי רכישת צד אחד המעוניין בכך, והן על ידי מכירה לצד שלישי.

רקע תמציתי של המקרה

במקרה דנן, האישה בחרה לרכוש את הדירה, ועליה לשלם לאיש את תמורת חלקו בה. ברם, כיוון שטרם תמו ההליכים הקשורים לחלוקת הרכוש ולהתחייבויות ההדדיות של הצדדים, וכיוון שהאישה חוששת שכאשר יגיע זמנו של האיש לשלם את חובותיו לא יהיה מניין לגבות ממנו (ומחמת טעמים נוספים), ביקשה האישה לעקל את הסכום המגיע לו עבור מכירת חלקו בדירה. לבקשתה זו נעתר בית הדין, והורה לעקל סכום מסוים מתוך הסך הכולל שעל האישה לשלם לאיש.

לאחר החלטה זו, טען האיש כי הוא זקוק לסכום הנ"ל לצורך רכישת דירה חדשה בבעלותו, שכן אינו רוצה להוסיף ולגור בדירה שכורה, ורק באמצעות הכסף המגיע לו מחלקו בדירה הנוכחית יעלה בידו לרכוש דירה אחרת. לדבריו, עיקול הסכום האמור ימנע ממנו את רכישת הדירה.

בית הדין הציע פתרון המבקש לענות על דרישות שני הצדדים: סכום העיקול המבוקש על ידי האישה אכן יעוקל, אך האיש עדיין יוכל לעשות בו שימוש לרכישת הדירה החדשה, וזאת על ידי העתקת הרובץ והטלת העיקול על הדירה החדשה שירכוש.

אולם, האישה מתנגדת למתווה זה של בית הדין. טענתה היא כי אין ברצונה לטרוח בבוא העת בגביית החוב באמצעות הליכי מכירת דירה; רצונה הוא שאם וכאשר יתברר בסופם של ההליכים כי אין מניין לגבות את חובות האיש, היא תוכל לגבותם באופן הנוח ביותר – מחשבון בנק ייעודי שבו הכסף מעוקל במצב 'נזיל' וזמין לגבייה פשוטה.

יסוד דין עיקול נכסים – עיכוב תשלום מחמת חשש

שורש הדין בעיקוב ממון מחמת חשש הפסד עתידי מקורו בגמרא במסכת בבא קמא (דף ח:-ט.):

ביאור הדברים: אדם שקנה קרקע ועדיין לא החזיק בה באופן שעל פי דין אין אפשרות לחזור מן המכירה, ויצאו מערערים על קרקע זו בטענה שהיא שייכת להם וכי המוכר גזלה מהם. כיוון שהקונה חושש שמא הצדק עמם והוא יפסיד את מעותיו, דנה הגמרא באילו תנאים הוא רשאי לחזור בו. הגמרא מביאה מחלוקת האם זכות זו קיימת רק כאשר המכר נעשה באחריות מצד המוכר, או שמא אף כשהמכר נעשה שלא באחריות רשאי הקונה לחזור בו.

התוספות (שם ד"ה "משהחזיק בה") ביארו שהגמרא עוסקת במקרה שבו הקונה עדיין לא שילם את המעות. כלומר, הקונה החושש לאבד הן את השדה והן את מעותיו, רשאי לחזור בו מהליך הרכישה בעקבות הערעור שיצא על הקרקע. וזאת באופן בו הוא עדיין לא שילם למוכר את התשלום עבור העיסקה.

שיטת הרא"ש ופסקי ההלכה

על פי יסוד זה של דברי הגמרא, הגדיר הרא"ש בתשובותיו (כלל ה') שני סוגים של השהיית נכסי הנתבע בעקבות חששות גבייה עתידיים. בין אם החשש עולה מכוח טענת התובע ובין אם הוא עולה מאומדנת הדיין עצמו:

א. עיכוב תשלום עתידי למוכר (השארת כספי הרכישה אצל הלוקח).
ב. עיכוב / עיקול של נכסי הנתבע הקיימים כבר כעת.

להלן לשון הרא"ש בביאור סוגיה זו:

בתשובה נוספת (כלל צז, סימן ד) ציין הרא"ש שכן היא גם דעת הגאונים והרי"ף. וכן הכריע להלכה הב"י (חו''מ סימן עג', ד"ה "מי שיש לו שטר"):

"קדוש הוא הדין, וכיוון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעה אחת ומסתבר טעמייהו, הכי נקטינן. וכבר פסקתי כן בתשובה (אבקת רוכל סימן קסב) הלכה למעשה והסכימו עמי חברי".

וכדברים הללו נפסק להלכה בשולחן ערוך (שם, סעיפים י'–יא'). ועיין עוד ברמ"א (שם, סעיף י) בשם מהרא"י (סימן סד) שכתב דהוא הדין בכל מקום שנראה לבית הדין לעכב מעות הנתבע, רשאי לעשות כן, ע"כ. כיון שיתר פרטי דינים אלו אינם נוגעים ישירות לעיקר השאלה בנידון דידן, הרי שאכמ"ל.

נמצאנו למדים עד כה, כי במקרה שבו הקונה טרם העביר למוכר את כספי התמורה, ובינתיים יצאו מערערים על המקח בטענה שהחפץ הנמכר נגזל מידם ואינו שייך למוכר ומחמת כן חושש הקונה לשלם למוכר, מתוך דאגה שאם יימצא שהמערערים צודקים בטענתם, הוא ייאלץ להשיב להם את החפץ, ומאידך גיסא שמא לא ימצא ממה לגבות את כספו בחזרה מן המוכר לאחר ביטול המכירה. במצב כזה, על בית הדין לשקול אם יש מקום לעכב את תשלום דמי המקח עד לבירור העניין.

עיקר דין עיקול נכסים – עשיית הצדק ואיזון בין הצדדים

עיקר יסודו של דין עיקול נכסים נתקן על מנת לעשות צדק ולהציל עשוק מיד עושקו, וכדברי הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה (פרק כ', הלכה ד'):

"כללו של דבר: כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכוונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטוינו לרדפו, ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינין – הרי זה מורשה לעשות ומקבל שכר".

מכאן, שאם עיכוב התשלום שנועד להסיר את חששו של התובע יגרום לנתבע נזק שאינו מידתי ביחס לחשש העתידי של התובע (כפי שנראה לעיני הדיין), הרי שבכהאי גוונא אין לדיין לעכב את התשלום.

וכן עיקרון זה מבואר להדיא בתשובת רבינו ירוחם (נתיב א', חלק ח') וז"ל:

מבואר אפוא, שעיקר תקנה זו של עיקול נכסים מסורה להכרעת הדיין ולפי ראות עיניו, תוך שקלול קפדני בין מניעת הפסד לתובע לבין גרימת נזק לנתבע – בין אם על ידי הטלת העיקול ובין אם על ידי הימנעות ממנו. יסוד הדין נשען על שקילת מאזן הנוחות, הרווח וההפסד של שני הצדדים, כדי להגיע למסקנה המאזנת והנכונה ביותר, כאשר טובת שני בעלי הדין ניצבת לנגד עיני הדיין.

סיכום ומסקנה לדינא

על פי יסודות אלו נמצא בנד"ד: כיוון שבית הדין מצא לנכון לקבל את אמתלאת האישה ולעכב את התשלום לאיש מחמת החשש (אף שייתכן שיהיה לבסוף ממה לגבות), הרי שבכך כבר הוסר חשש הנזק העתידי שעלול היה להיגרם לה.

משהוסר החשש היסודי, אין עוד מקום להיזקק לבקשה משנית של האישה, שכל עיקרה נועד למנוע ממנה את "טרחת הגבייה" העתידית (במקרה שלא יימצאו נכסים אחרים לאיש). דברים אלו שאין להיזדקק לבקשתה זו הינם נכונים באופן עקרוני, אף מבלי לדון בנזק שייגרם לנתבע אם הכסף יישאר מעוקל בחשבון בנק ניטרלי.

לפיכך קל וחומר הוא במקרה דנן, אשר הוכח כי עיקול הכסף בחשבון נזיל עלול למנוע מהאיש לחלוטין את האפשרות לרכוש דירה בבעלותו. ואף שבית הדין החליט שיש מקום להיעתר לעצם הבקשה לעיקול, מכל מקום מכך שמצא בית הדין פתרון המאזן נכונה בין זכויות שני הצדדים ומביא לעשיית הצדק (מתוקף הסמכות הרחבה שניתנה לו בתקנה זו), הרי שדי בכך ואין לך בו אלא חידושו.