דוד מגדל ארנבים (מאכילם ומשקמם) במתחם של חווה בבעלותו של פנחס. את הארנבים קיבל דוד מכמה בני אדם שהביאו לו אותם לתוך אותו מתחם, במקום מתוחם ומגודר. ישנם מן הארנבים (וכן צאצאיהם שנולדו לאחר מכן) שכבר יצאו משטח המתחם. האם לדוד יש בעלות על ארנבים אלו (בין על הנמצאים במתחם החווה ובין על המשוטטים מחוצה לו), והאם ברשותו למחות באנשים מן השוק המבקשים ליטלם לעצמם? ומה הדין אם אדם כבר נטלם ללא רשותו – האם עליו להחזירם לדוד או שרשאי הוא להחזיק בהם?

נימוקים והכרעה

נושאים לדיון: -דרך קניין בעלי חיים. -חצרו של אדם קונה לו (נפקא מינה לקניית בעל המתחם). -ספק בפעולת הקניין המועיל – האם אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה" (הממע"ה). -ייאוש בעלים מבעלי חיים שברחו. -זכייה במתנה כדרך שהקונה זוכה במקח. מבואר בגמרא במסכת קידושין (דף כה:): "תנן בהמה גסה נקנית במסירה, והדקה – בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אליעזר; וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה". ובגמרא שם מבואר שרב סובר כדעת חכמים בברייתא, דתניא: "וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה, רבי שמעון אומר זו וזו בהגבהה". נחלקו הראשונים בפירוש הגמרא ובאופן פעולת הקניין העדיפה יותר. לדעת רש"י, מסירה עדיפה על משיכה (וכל שכן שבהמה נקנית גם במסירה), ואילו לדעת הרי"ף, הרמב"ם, הר"י והרא"ש, משיכה עדיפה על מסירה ולכן נקנית רק במשיכה. וכן דעת השולחן ערוך (חו"מ סימן קצ"ז סעיף א') שהלכה כרב אליבא דחכמים בברייתא וכפירוש הרי"ף וסיעתו, וזה לשון השו"ע: "בהמה בין דקה בין גסה אינה נקנית במסירה אלא במשיכה ואינו צריך להגביה". לדעת הרי"ף, הר"י והרא"ש, וכן לדעת השו"ע והרמ"א (שם סעיף א'), ישנו סדר עדיפות בקניין בהמה ונפקא מינה למעשה: פעולת הקניין הטובה ביותר היא הגבהה. בקניין הגבהה, אף אם בעל החיים נמצא ברשות המוכר או ברשות אדם אחר, אם הלוקח הגביהו שם – הרי זה קנה. וזה לשון השו"ע (סימן ר' סעיף ב'): "היו ברשות המוכר או ברשות אדם אחר שהם מופקדים אצלו, לא קנה הלוקח עד שיגביה המטלטלים או עד שימשכם". וכן כתב בסימן קצ"ז (סעיף ב'): "הגבהה קונה בכל מקום". ופירש הסמ"ע (שם ס"ק ג') שהטעם שהגבהה קונה בכל מקום הוא משום שאף אם החפץ נמצא ברשות הרבים או ברשות המוכר, מכל מקום כיוון שמגביהו בידו – מביאו לרשותו, שכל מה שביד האדם הרי הוא כאילו מונח בביתו. הדרגה השנייה היא פעולת קניין על ידי משיכה – דהיינו שמשכה והלכה, או שרכב עליה והלכה (עיין שם סעיף ג'). פעולת משיכה יכולה להיעשות בסימטה או בחצר של שניהם, אך לא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם (שו"ע שם סעיף ב'). פעולת הקניין הגרועה ביותר לשיטתם היא המסירה. מבואר (סימן קצ"ח סעיף ח') שאין צורך במסירה מיד ליד, אלא כיוון שאחז בה הלוקח בפני המוכר או במצוותו – הרי זו מסירה. וכאמור, בנדון דידן פסק השו"ע שבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה וכל שכן בהגבהה, אך לא במסירה. מכל האמור עד כה עולה, שכיוון שאותו המתחם אינו שייך לדוד אלא זו חצר שאינה של המוכר ואינה של הקונה, לפיכך החצר אינה קונה לדוד על ידי קניין משיכה. לכן, אם כך הייתה צורת הקניין, הרי שדוד לא קנה את הארנבים כלל. עוד יש לומר, שהמתחם אינו קונה לו מדין "חצרו של אדם קונה לו", שכן דין זה אמור בחצרו שלו, ואילו כאן אין זו חצרו (כמבואר בסימן ר' סעיף א'). וכן הוא בשו"ע סימן רמ"א (סעיף כ"ב): ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונות לו בסימטה או בצידי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חברו אינו קונה עד שתגיע המתנה לידו. וכן, אף אם הבעלים של מתחם החווה אומר בפירוש שחצרו תזכה לדוד בארנבים, מבואר בשו"ע (סימן ר' סעיף ב') בשם הרי"ף שלא מועיל בדיבור לזכות לאחר (כלומר, שהמוכר או הנפקד אינו יכול להקנות לאחר באמירה גרידא שחצרו תזכה לפלוני), וצריך קניין כדי שתזכה לו. לכן, במקרה שהמטלטל נמצא ברשות המוכר או ברשות אחר, צריך שהלוקח יגביה או ימשוך את המטלטל לרשותו, או שישכור בקניין את מקומו. מכאן שכל זמן שדוד לא הגביה את הארנבים, לא זכה בהם כלל. והנה לכאורה נראה שאותם הארנבים שייכים לבעל המתחם מדין "חצרו קונה לו", אך גם בזה יש לומר שדין זה (אפילו שלא מדעתו) תקף רק בחצר המשתמרת (כמבואר בבבא מציעא יא. ובשו"ע סימן ר'). אך אם החצר אינה משתמרת, אינה קונה לו אלא אם כן הוא עומד בצד חצרו (ולדעת הרמ"א צריך שיעמוד בתוכה), וצריך שתהיה משתמרת לדעת הקונה (כלומר, שבעל החווה יהיה נוכח ועל דעתו יניח המוכר את הארנבים). בנדון דידן, כיוון שמדובר בחצר שאינה משתמרת (שהרי הארנבים יכולים בנקל לברוח), לא הועיל הקניין בהנחת הארנבים שם, וארנבים אלו הפקר הם וכל הרוצה ליטלם יבוא ויטול. כל זאת כתבתי בהנחה שדוד לא הגביה אותם. אך אם בשעה שהביאו לו את הארנבים דוד אכן הגביה אותם, הרי שזכה בהם מדין הגבהה שקונה בכל מקום. לפיכך, במקרה כזה דוד קנה אותם וכן את כל הולדות (כגון שהגביה זכר ונקבה, קנה את כל הגורים), וברשותו לקבוע מי רשאי ליטלם. בנידון השני – אם אדם כבר נטל את הארנבים: אם דוד קנה את כולם בהגבהה, על התופס להחזירם (או את גוריהם). אך אם הגביה רק חלק מהם, והתופס נטל מהארנבים המשוטטים, יכול המוחזק לטעון כלפי דוד "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר, על דוד להביא ראיה שאלו הארנבים הספציפיים שהגביה (או תולדותיהם), ובלא ראיה לא יוכל להוציאם מיד המוחזק (סימן רכ"ב סעיף ד'). כל האמור הוא דווקא בארנבים הנמצאים במתחם או מחוצה לו באופן שאפשר לגשת ולתופסם בנקל. אמנם, אם אדם תפס ארנבים מחוץ למתחם במקום שאין הבעלים יכולים להחזירם (כגון שהם בורחים מכל אדם וניתן לתופסם רק בתחבולות), הרי הם שייכים למוצאם גם אם דוד הגביהם בתחילה. כך נלמד מדברי הרמ"א בסימן רנ"ט (סעיף ז' בשם הר"ן): "אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהם זכה, ודווקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר". יש לציין שהדברים אמורים בין אם ניתנו הארנבים לדוד במכר ובין אם במתנה, שכן הנותן מתנה לחברו אין המקבל זוכה בה אלא בדרכי הקניין שהקונה זוכה בהם במקח וממכר.