בעלי עסקים ושותפים מסחריים שומרי מצוות רבים תוהים, במפגשם עם סכסוכים ממוניים, האם פסיקה הנערכת בבתי דין צדק על פי גדרי חושן משפט הינה בעלת שיניים חוקיות במדינת ישראל. החשש שמא פסק הדין התורני יישאר בגדר "חובת גברא" מוסרית ללא יכולת אכיפה אופרטיבית, מונע לעיתים קרובות את הפנייה למשפט התורה. אולם, המציאות המשפטית וההלכתית מציגה הרמוניה מושלמת המעניקה לפסק הבורר ההלכתי תוקף אזרחי מלא ובר-אכיפה.

א. חוק הבוררות וחופש החוזים האזרחי

התשתית החוקית המאפשרת את החלת משפט התורה במדינת ישראל מעוגנת בראש ובראשונה בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. חוק זה מעניק חופש חוזים מלא ורחב לצדדים לפתור סכסוכים אזרחיים ומסחריים מחוץ לכותלי בית המשפט האזרחי.

על פי החוק, ברגע ששני הצדדים חותמים על "הסכם בוררות" (הקרוי בשפה ההלכתית "שטר בוררות" או "שטר קבלה"), הם מעבירים את הסמכות העניינית לדון ולהכריע בסכסוך לבורר שנבחר על ידם – ובכלל זה לבית דין רבני פרטי או לדיין מוסמך הפוסק לפי דין תורה.

חוק הבוררות אינו מתערב בתוכן המהותי של הדין לפיו יפסוק הבורר. משכך, הבחירה לפסוק על פי כללי חושן משפט, דיני הנזיקין ההלכתיים ותקנות הקהל, מקבלת הגנה וגיבוי מלאים מחוק המדינה.

ב. ההיבט ההלכתי: "קבלו עלייהו" ודינא דמלכותא

מן הצד ההלכתי, החתימה על שטר בוררות מהווה מעשה קניין המוכר כ"קבלו עלייהו" (סנהדרין כד.). כאשר בעלי דין מקבלים על עצמם דיין או בית דין לפסוק ביניהם, פסיקתו מחייבת אותם מדין תנאי שבממון ("כל תנאי שבממון קיים", בבא מציעא צד.).

יתרה מכך, שימוש במנגנון הבוררות של המדינה עולה בקנה אחד עם הכלל ההלכתי הידוע "דינא דמלכותא דינא" (בבא בתרא נד:). גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, וביניהם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ז', חושן משפט סימן ט'), הדגישו כי חוקי המדינה המיועדים להסדרת יחסי ממון ובוררות, והנותנים תוקף לפסיקת בתי הדין, מוכרים ותקפים הלכטית, ויש להם גדר של "סיטומתא" ומנהג המדינה המוסכם.

מכאן, שאין פנייה לאישור פסק בוררות בבית המשפט האזרחי נחשבת כהליכה אסורה לערכאות, אלא כהוצאה לפועל ואכיפה מותרת של פסק דין תורה, שכן בית המשפט אינו דן בסכסוך מראשיתו אלא רק מעניק גושפנקא חוקית להכרעה שכבר התקבלה כדת וכדין בבית הדין.

ג. הליך אישור פסק הבוררות במחוזי ועילות הביטול

הפיכת פסק הבוררות ההלכתי לפסק דין בר-אכיפה בפועל מתבצעת באמצעות הליך טכני וקצר יחסית בבית המשפט המחוזי, המוסדר בסעיף 23 לחוק הבוררות.

אחד הצדדים מגיש בקשה רשמית לאישור פסק הבוררות. מרגע שאושר הפסק על ידי בית המשפט, דינו לכל דבר ועניין כדין פסק דין שניתן על ידי בית המשפט עצמו, והוא ניתן להגשה ישירה לרשות האכיפה והגבייה (הוצאה לפועל).

ד. המסקנה המעשית לבעלי עסקים ושותפים

על מנת להבטיח כי פסק הדין ההלכתי שיתקבל אכן ייהנה מתוקף משפטי מלא בבתי המשפט, על בעלי עסקים להקפיד על שלוש הנחיות מעשיות מרכזיות:

1. שטר בוררות כדין: יש לחתום על שטר בוררות רשמי של בית הדין קודם תחילת הדיונים. שטר זה חייב לעמוד בדרישות חוק הבוררות (להיות בכתב ולהגדיר בבירור את זהות הבורר והסמכות).

2. סעיף בוררות הלכתי בחוזים: מומלץ להכניס מראש לכל חוזה מסחרי, שותפות או הסכם עבודה, "סעיף בוררות הלכתי" הקובע כי כל מחלוקת עתידית תתברר בפני בית דין לפסקי דין ממונות, והחלטתו תהיה סופית ומחייבת בהתאם לחוק הבוררות.

3. ייצוג מקצועי: ניהול הליך הבוררות בפני בית הדין דורש היכרות מעמיקה הן עם הדין המהותי בחושן משפט והן עם סדרי הדין האזרחיים, על מנת למנוע עילות ביטול פורמליות בשלב האישור בבית המשפט.