מניעת הסחבת המתישה של בתי המשפט וחיסכון בעלויות משפטיות כבדות אינם מתחילים עם פרוץ הסכסוך, אלא הרבה קודם לכן – כבר בשלב ניסוח וכתיבת החוזה המסחרי. בעולם העסקים המודרני, שבו זמן שווה כסף וסכסוך לא פתור עלול לשתק חברות שלמות, הכללת סעיף "תניית בוררות הלכתית וחוקית" קובעת מראש כי בכל מקרה של מחלוקת, הצדדים יפנו ישירות לבוררות. סעיף קטן זה מקצר הליכים משפטיים בצורה דרמטית, מונע התדיינות יקרה וממושכת בעתיד, ומעניק פתרון הרמוני המשלב את צדק התורה עם כוח האכיפה של המדינה.

א. איסור הליכה לערכאות והפתרון ההלכתי

מבחינת דין התורה, פנייה לבתי המשפט האזרחיים של המדינה (המוגדרים הלכתית כ"ערכאות") לצורך פתרון סכסוך ממוני הינה אסורה לחלוטין. חומרת איסור זה מודגשת בגמרא ובפוסקים, עד כדי כך שהרמב"ם זצ"ל הגדיר את הפונה לערכאות כמי ש"מרים יד בתורת משה רבינו".

לפיכך, שותפים או בעלי עסקים שומרי מצוות הניגשים לחתום על חוזה מסחרי, חייבים למצוא דרך לפתור מחלוקות עתידיות ברוח ההלכה. הפתרון המהודר והמבוסס ביותר לכך הוא קביעת תניית בוררות המפנה את הצדדים לדיון בפני בית דין רבני קבוע לממונות, הפוסק על פי גדרי חושן משפט.

חתימה מראש על תניית בוררות מהווה מעשה קניין המכונה "קבלו עלייהו" (סנהדרין כד.), המקנה לבית הדין שנבחר סמכות שיפוטית מלאה ומחייבת מדין "תנאי שבממון" (בבא מציעא צד.). בדרך זו, הצדדים מונעים מעצמם מראש את הפיתוי הבעייתי או את האילוץ המשפטי לפנות לבתי המשפט האזרחיים בעתיד, ומבטיחים שכל דיון ביניהם ייערך על פי תורת אמת.

ב. מניעת סחבת וחוק הבוררות - ניהול סיכונים כלכלי

מלבד החובה הדתית, תניית בוררות היא אחד הכלים היעילים ביותר לניהול סיכונים מסחריים. בתי המשפט הממשלתיים במדינת ישראל כורעים תחת עומס בלתי נסבל של תיקים. המשמעות המעשית עבור בעל עסק היא שסכסוך פשוט על אי-תשלום של לקוח או ספק עשוי להיגרר על פני שלוש, ארבע ואף חמש שנים של דיונים, קדמי משפט, הגשת תצהירים ודחיות אינסופיות.

במהלך תקופה זו, כספים רבים נותרים מוקפאים, המוניטין העסקי נפגע, ובעלי הדין מוציאים סכומי עתק על שכר טרחת עורכי דין ואגרות בית משפט.

חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, מעניק לשטר הבוררות ההלכתי שיניים חוקיות חזקות ביותר. כאשר צדדים הסכימו בחוזה כי "כל מחלוקת תתברר בבוררות", בית המשפט האזרחי יורה על **עיכוב הליכים** מיידי בכל תביעה שתוגש בניגוד לסעיף זה, ויחייב את הצדדים לפנות לבורר או לבית הדין המוסכם. הליכי בוררות בבתי הדין לממונות מתאפיינים במהירות חסרת תקדים: הדיונים נקבעים תוך ימים או שבועות בודדים, ופסק הדין ניתן לרוב תוך זמן קצר, ללא פורמליזם מורכב המעכב את בירור האמת המהותית.

ג. כיצד מנסחים נכון תניית בוררות הלכתית-חוקית?

על מנת שתניית הבוררות אכן תמלא את ייעודה ותהיה חסינה בפני ניסיונות ביטול או מניפולציות בבתי המשפט, אין להסתפק בניסוח כללי כגון "הצדדים יפנו לדין תורה". ניסוח מעורפל כזה פותח פתח לסחבת חדשה, שכן הצדדים עלולים להתווכח שבועות ארוכים באיזה בית דין לדון, מי יהיו הדיינים, והאם לפסוק לפי דין תורה קשיח או לשלב פשרה ויושר.

על תניית בוררות מקצועית להגדיר במפורש את ארבעת היסודות הבאים:

1. זהות בית הדין: יש לנקוב בשמו המפורש של בית דין קבוע, מקצועי ומוכר לממונות (למשל, בית הדין באזור מגורי הצדדים או בית דין מוסכם אחר).

2. סמכות לפשרה ודין תורה: חובה להסמיך את בית הדין לפסוק "הן לדין והן לפשרה הקרובה לדין". סמכות זו חיונית, שכן דין תורה יבש ומוחלט עלול לעיתים להקשות על פתרון סכסוכים עסקיים מורכבים הדורשים פתרונות מסחריים יצירתיים המשלבים עשיית יושר ופשרה מוסכמת.

3. התאמה לחוק הבוררות: יש לציין במפורש כי החוזה מהווה "הסכם בוררות כדין" לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, וכי פסק הבוררות יהיה סופי, מחייב וניתן לאישור ישיר בבית המשפט לצורך אכיפה בהוצאה לפועל.

4. מניעת זכות ערעור מניפולטיבית: חוק הבוררות מאפשר לקבוע מראש האם תהיה זכות ערעור על פסק הבורר (בפני בורר אחר או ברשות בית המשפט). מומלץ לקבוע כי פסק הדין סופי ולא ניתן לערעור, למעט עילות הביטול המצומצמות שבסעיף 24 לחוק, כדי למנוע את המשך גרירת הסכסוך.